יש לי עניין גדול מול העניין הזה של דיבור. השתיקה נוחה לי הרבה יותר. וזה הכל אחד, הדיבור שלי עם עצמי והדיבור שלי החוצה. הדיבור שלי עלי והדיבור שלי על היצירה שלי. הכל אחד. בכולם השתיקה משתקת. ואני צופה בה, ולאט לאט מתפתחת בתוכה. מבינה שהיא חלק ובכל זאת לא הכל...
בשבוע שעבר בחרתי לפרוץ את שתיקת היצירה שנכחה בי מאז פסח, העמדתי מולי את הסחלב היפה מכולם שהחל ללבלב, והתחלתי לצייר. למחרת נפתח בו פרח חדש אז ציירתי גם אותו, בינתיים כבר ארבע פעמים. הרגשתי שהלב שלי דיבר, ניצח את המחשבה (ארבע פעמים??)
בכל פעם ראיתי קצת יותר
בכל פעם ראיתי קצת אחרת
בכל ציור הכרתי קצת יותר את הסחלב והבנתי קצת יותר אותי.
ככה בדיוק אני רוצה לדבר. ואז לדבר את זה החוצה. היום הצלחתי... תודה על ההקשבה.
