מילדות אהבתי לצייר, פעם אחת ציירתי דיוקן עצמי. בגרות בציור, בחרתי לצייר אותי כמריה חובקת תינוק בהשראת ציירי הרנסנס הדגולים שאהבתי. כנראה שהיום הייתי בוחרת אחרת.
שנים אחר כך ציירתי הרבה ציורי נשים, בעיקר בהריון, בעיקר באדומים וכתומים. היו אלה דיוקנאות שלי, רק שלא היו בהם פנים. היום אני מסוגלת לראות כמה הרבה מתוכי השתקף בהם על אף זאת.
מאז ציירתי לא מעט דיוקנאות בעיקר דיוקנאות של פרחים. כשנגשתי יום אחד לאגרטל החמניות לבחור לי את הדוגמנית לציור הבא שלי ראיתי כי הן כבר החלו לקמול, העלים קצת הצהיבו, ועדיין היה בהן היופי המופלא הזה.
והבנתי כי כשניצב מולי פרח אני מתבוננת בפנים שלו, בצבעים שלו. מפנימה את רוחו ואת ריחו. בשיא פריחתו זוהר מופלא וגם כשקמל או עצוב בריאתו שלמה.
וברוח הדברים האלה ניגשתי עכשיו למלאכה שהיתה בי מולה התנגדות גדולה. עוד מנעוריי אהבתי לצלם, מעולם לא אהבתי להצטלם. אבל אני סופסוף בונה לי אתר (!) ורציתי שתהיה בו גם תמונה שלי, ונעצרתי שם. ואז זימנתי את אלברט, צלם טוב ממש וחבר טוב ממש, שיצלם את הציורים שלי וגם אותי. וידעתי שהפעם זו אני כמו שאני בקבלה. לא מחפשת שלמות רק מבקשת להרגיש שלמה.
